ברור שמדובר בקלישאה מתקתקה. כנראה שזה היה השיר הכי מוכר, והמושמע ביותר במאה העשרים. ג’ודי גרלנד  נולדה ככוכבת כששרה אותו ב-1939 בסרט “הקוסם מארץ עוץ” בהיותה בת 16. לואי  ב’ מאייר שהיה המפיק הכל יכול של אולפני MGM קבע שהשיר לא מתאים לאופיו העליז של הסרט, ודרש להוציאו. ככה זה כשהכסף והכוח מדברים. ואכן בתחילה הסרט הוקרן בלעדיו,  אבל  מישהו, לא ברור מי,  התעקש. כל השאר כבר היסטוריה: השיר זכה באוסקר, ולאחר שנים מעטות גם הפך להמנון הגעגועים של החיילים האמריקאים במלחמת העולם השנייה. הוא נמצא בראש רשימת “365 השירים הטובים ביותר של המאה העשרים” בדירוג של איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאית. קיימים אין ספור ביצועים מעולים שלו , ובכל סגנון אפשרי: בינהם בולטים הביצוע של אלה פיצג’רלד בסווינג ואריק קלפטון בסגנון בלוז, וגם ג’וני קאש, אוליביה ניוטון ג’ון,  קיילי מינו,  ברברה סטרייסנד, ג’ימי הנדריקס,  וכמובן ביצועי גיטרה בלתי נשכחים של דג’נגו ריינהרט, לס פול וטוני עמנואל. בקיצור, סטנדרט מוסיקלי הכרחי שעדיין יכול לעבוד ובתנאי שהביצוע מצליח להימנע ממלכודת המתיקות של הטקסט האופטימי-ילדותי. שהרי כיום,  אפילו בשירי ילדים כבר אי אפשר לשיר “צרותייך יתמוססו כמו טיפות לימון” בלי לעורר גיחוך.  גם המוסיקה, על פני השטח, לא מבטיחה הרבה מדי. הלחן מאד קליט,  מעט נוגה, אפילו קצת מונוטוני, שתי פראזות פשוטות שלא מתפתחות לשום דבר. לא כל כך מובן מה מרגש.  אבל השיר הזה , מתברר, הוא חומר גלם שנענה בקלות למבצע, ונותן  לעצב אותו,  לצבוע אותו מחדש ולרגש איתו. וכך, אינני מכיר בעצם אף ביצוע גרוע לשיר הנצחי הזה,  רק שקשה מאד לבלוט בין כל כך הרבה ביצועים גדולים.

ישראל קאמאקאוויוו’אולה   Israel Kamakawiwo’ole  שר אותו בליווי יוקלילי, וחיבר אליו את “איזה עולם נפלא”, בביצוע שסיים את הפרק היפה והעצוב בסדרה “אי אר”, הפרק בו דר’ מרק גרין שהחליט לא לקבל טיפול במחלת הסרטן נוסע עם בתו למסע פרידה בהאווי. הביצוע הוקלט ב-1993, והחיבור לסדרת הטלוויזיה נעשה  בשנת 2002, חמש שנים לאחר שהזמר נפטר, בשנת 1997, בגיל 38, עקב אי ספיקה נשימתית כשהוא שוקל בסביבות 340 ק”ג.

איוה קאסידי נפטרה שנה קודם, כשהיא רק בת 33, לאחר מאבק קצר במלאנומה.  מוסיקאית מחוננת, ביישנית עם פחד במה, שהפליאה לשיר לנגן וגם לצייר. היא כמעט ולא הספיקה להופיע מחוץ לארה”ב, וגם שם מרבית הופעותיה היו בפני קהלים קטנים, שהתאימו לסגנון שירתה הלירי. פעם  שלחה לסטינג קלטת עם הביצוע המקסים שלה ל”שדות של זהב”, סטינג התרשם מהביצוע היפה של הזמרת הבלתי מוכרת, וזהו.  הוא לא דמיין שהביצוע שלה לשיר שלו ייחשב (ובצדק) לביצוע הטוב ביותר, ללא ספק טוב מהביצוע שלו עצמו.

שלא כיוצרים בתחומים אחרים, זמרים בדרך כלל לא מתגלים לאחר מותם. במקרה של קאסידי  אירע נס.  הסינגלים  שהקליטה על מנת להציגם למנהלי המועדונים בהם ביקשה להופיע נאספים היום לאלבומים שמופקים מחדש בכל קומפילציה אפשרית, וצילומי וידאו חצי פיראטיים של הופעותיה מופצים ביוטיוב. הדיסקים שלה הגיעו למקום החמישי ברשימת המכירות ברשת אמאזון (לאורך 10 שנים!!)  – יותר מבוב דילן (מקום 9) ברוס ספרינגסטין (מקום 12) ריי צ’רלס (מקום 23) ואלביס (מקום 25). וכן, תתפלאו, גם ישראל קאמאקאוויוו’אולה מצליח לא רע לאחר המוות  והוא ממשיך להימכר היטב.  אז מי יודע, אולי בכל זאת יש איזו נחמה אמיתית  בשורה:

If happy little bluebirds fly beyond the rainbow, Why, oh, why can’t I?