אבא היה במיטה האמצעית. לגברים משני צדיו קראו יצחק, אבל אף אחד כבר לא פנה אליהם בשמם, ואף פעם לא שמעתי את קולם. כאילו נגמר להם כל מה שהיו יכולים לומר ועתה נותרה רק  שתיקה. הם  לא צעקו ובקושי  גנחו,  ורק בזמן שינויי תנוחה וטיפולי האחות, אבל רוב הזמן שכבו בשקט מוחלט וכמעט ללא תנועה. יצחק שבצד הדלת היה ארוך וגרום. הוא הושכב על צידו, ידו אוחזת בדופן המיטה המורמת, מטלטלת אותה מדי פעם חלושות. עינייו היו גדולות, פעורות וחסרות ברק, משובצות בגולגולת צרה עטופה בעור דקיק ושקוף.  פניו שהיו מכוסות זיפים כסופים וארוכים הביעו סבל עמוק. היו לו די הרבה מבקרים, בנות וחתנים ונכדים שבאו במדים ישר מהצבא. אחת מבנותיו, שבאה לבקרו לעיתים קרובות ובכל פעם שהתה ליד מיטתו למשך כעשר דקות אמרה לי פעם: צריך להיות עם אבא כמה שעוד אפשר. היא דיברה אליו בחמימות רבה, אבל זה לא שינה דבר. היא חשבה שהוא מזהה את כולם, מגיב לביקורים ומתעניין. אני לא התרשמתי אף פעם שהוא מודע למשהו מהמתרחש סביבו.

ליצחק השני, זה שבצד החלון, הייתה קרקפת מרשימה, בלורית של ממש, ושפם גדול ושחור שהקנה לו מראה של מין ניטשה גמדי.  הוא עקב אחר תנועתם של באי החדר בעיניים קטנות וערניות . אשה גדולת גוף ונעימת פנים, שנראתה כבת חמישים, ביקרה אותו בכל יום. היא היתה  לבוש בהידור מסוים ומאופרת בקפידה. ערב אחד, בעת החתלת הלילה, פנתה אליו האחות בקול צוהל: ראיתי  שהחברה החתיכה שלך הייתה היום, הא? איזה יפה צבעה לך את השפם. ויצחק שמצד החלון חייך חיוך גדול ומאושר, אך לא אמר מילה.

אבא הפסיק לחייך. מילותיו התמעטו. פניו לא השתנו כלל, אבל החיוך התמידי שלו נעלם, ובמקומו הופיעה ארשת של תהייה, וזה שיווה לו מראה מעט זר ובלתי נעים. מה שלומך היום אבא? טוב, ענה בלחש בפנים רציניות מבלי להביט בי. האם הוא יודע, שאלתי בלבי. מה הוא יודע. ארוחותיו היו מרוסקות, בלנדר בשרי וג'לי כתום או ירוק שמחליק בקלות לבית הבליעה ללא סכנת חנק. ואחר כך רסק פירות שאמא הכינה חדש והביאה מדי יום. לאחר שתיאמנו ביננו את המשימות ואת זמני הביקור, אמר לי אחי:  אני לא מוכן להזדקן ולהיות ככה. בשום אופן לא אגיע לזה. אחזור לעשן, לאכול בלי חשבון, אפסיק לעשות כל פעילות גופנית, אעשה כל מה שצריך שלא אצטרך להגיע לפה. בימים הראשונים ניסינו לגרות את סקרנותו ולספר לו חדשות שונות מהקורה בעולם. הוא השיב לנו במבט ארוך ופניו הביעו מאמץ רב, כאילו העסקנו אותו בסוגיה פילוסופית סבוכה. לאחר כמה ימים ויתרנו. השהייה בשתיקה מתמשכת  ליד מיטתו  העיקה. מן החלון הגדול נשקפו בתי שכונה סמוכה, בתים חד ודו קומתיים סתמיים ועלובים למראה. לא היה לאן למלט את המבט.

משימת הגילוח היתה שייכת למי שמבקר בבוקר. לאבא הייתה מכונת פיליפס עם ראש משולש,  שהביא מהביקור  אצל סבא בברוקלין, אבל הוא  תמיד העדיף להתגלח בסכין. היה מקציף ארוכות את משחת הגילוח ומכסה  בקצף את פניו כמו צייר האוחז במכחול, ואז היה מושך בסכין בתנועות ארוכות ומדויקות. כשסיים היה בוחן את  עור פניו המתוח והשזוף בסיפוק רב. בימים הראשונים ניסינו גם אנחנו להשמש בסכין ובקצף גילוח, אבל הטרחה הייתה רבה מדי.

כיסיתי  את חזהו במגבת, ולאחר שניקיתי היטב את פניו במגבון לח וייבשתי במגבת,  העברתי עליהם  את המכונה בתנועות סיבוביות, תחילה בלחיים ובצדעים, ואחר כך על זיפי הצוואר והסנטר.  כשהגעתי לאיזור השפם, אבא מתח את שפתו העליונה כפי שנהג תמיד,  כדי לשפר את מגע המכונה עם העור. הארכתי בעשייה קצת  מעבר לנדרש, עד שאמרתי: זהו אבא, סיימנו. ואז הוא הושיט יד רועדת לפניו והעביר שתי אצבעות מעל לשפה העליונה כנגד כיוון הזיפים, מוודא שהתוצאה ראויה.

יצחק מצד החלון הלך ראשון. באנו בבוקר והמיטה היתה ריקה.  שאלתי את האחות מה איתו, והיא השיבה כלום, מה יכול להיות, בבוקר היה מת במיטה. ומה, יש לו משפחה, שאלתי. כנראה, בטח, היו באים, לא? אמרה האחות. נדמה לי שראיתי איזה אישה שבאה, אולי בת שלו. לא בת,  נדמה לי שזו חברה שלו , אמרתי. ברצינות, מה אתה אומר, חברה? לא חשבתי. לך תדע.