אני שוכב יחידי בחדר ביחידה לטיפול נמרץ קרדיולוגי בבית החולים הכללי בבולצאנו שבצפון איטליה. סביבי קירות זכוכית ועליהם תריסי רפרפה פתוחים למחצה, ואני מוקף בכל חידושי הטכנולוגיה הרפואית, מוניטורים וצנרת וכל השאר. החדר פונקציונלי, סטרילי, ריק מכל חפץ  בלתי רפואי ומכל קישוט. הכל נראה מאד מתוקתק. הצנתור הדחוף שעברתי יום קודם לכן  היה מאד בלתי נעים ויש לי כל מיני כאבים. אף על פי כן אני מרגיש קצת מבודח. לו רק יכולתי להתנקות מעט ולהרגיש כמו בן אדם, הכל היה מושלם. אני נזכר במונח "איזון ביו-פסיכו-סוציאלי", ומנסה להפסיק לחשוב כמו פסיכיאטר. אני מתחיל לשחזר את מאורעות האתמול, ונזכר בהנאה בשיחה שניהלתי באיטלקית עם הרופא באמבולנס, בדרך למסוק. איך פתאום ממש הצלחתי לשוחח בשפה שעד היום תירגלתי רק מול קלטות. אני מתרחק  מכל מחשבה על מצבי. אט אט אופפת אותי שלווה גדולה.

אני מנמנם קלות, ומתעורר לקולות נשיים צעירים. שתי אחיות נכנסו לחדר. אני מבחין שהן בעלות מראה מצודד מאד, והן לבושות בחולצות טי לבנות ודקות עם לוגו קטן של בית חולים בצד שמאל, אתם יודעים בדיוק איפה. ממש פרובוקציה.  והן אומרות לי בשיוויון נפש גמור: באנו לרחוץ אותך. באיטלקית. יש רק שתי דרכים להבין מה קורה פה, אני אומר לעצמי. האחת, שכבר בעצם הלכתי לעולמי, ועכשיו חזרתי ונתקעתי בגלגול הבא, ואיכשהו נקלעתי לשמש כסטטיסט בסרט ארוטי זול דובר איטלקית. האפשרות השנייה היא שאני סתם מסטול ממשככי הכאבים ושהכל הזיה.

ואז בדיוק מגיע מסרון מגידי, ששמע ומודאג וכל זה. אני לא מתאפק, ועונה לו ברוח הבדיחה הידועה והחבוטה, מה לדעתי עומד לקרות לי מידי האחיות, ומה הייתי יכול לקבל  לו היה לי ביטוח בריאות יותר טוב.

בתנועות מהירות וקצת עצבניות הן מעבירות ספוג לח עם סבון חסר ריח על זרועותי ורגלי, מחליפות לי סדין, ובון ג'ורנו.

ואז נכנס לחדר המגלח. איטלקי קטן קומה ועגלגל, מתנשם בכבדות כאילו סיים בזה הרגע טיפוס מייגע על אחת מפסגות הדולומיטים הסמוכים. ראדרסי?  אף פעם בחיי לא גילחו אותי. הוא קרב אלי, בידו האחת דלי פלסטיק, כזה ששוטפים בו רצפה, ובתוכו מיכל של קצף גילוח ניבאה. ביד עטויית כפפת לאטקס הוא מרח בחופזה שני גושי קצף על פני. נטל סכין גילוח חד פעמי וכאשר התקרב אל פני, יכולתי להרגיש את ריח גופו החמצמץ. פניו השעירים היו קרובים מדי לפני, וייחלתי שיסיים מהר. בארבע או חמש אבחות ארוכות ומהירות הסיר את הקצף, וסימן לי בידו לנגב את השארית. מיששתי את פני, לבדוק את איכות התוצאה. לא הייתה לי מראה, ורק  יכולתי לדמיין  את  פני המגולחות ברישול מעליב.