בערב הרס"פ הגיע למסדר. זה היה סימן רע מאד. בדרך כלל מי שהיה אחראי על הסיומת החגיגית, כפי שנהג לקרוא לזה, היה הסמל שפיץ, שהיה מאד נלהב והשתדל מאד לצעוק עלינו ולהטיח בנו כל מיני עלבונות, כשהוא מנסה לשוות לקולו גוון סמכותי. היה לו מין קול חורקני ומה שיצא לו נשמע כאילו הוא גונח או נוהם מתחת לשפמו החיוור. הוא נהנה מאד לגזול מאתנו את שעות השינה המעטות שנותרו ולהעמיד אותנו במסדרי לילה אינסופיים שבהם היה מרצה באריכות ובארשת חשיבות עצומה אודות הנהלים הנוגעים לשליחת נעליים צבאיות לתיקון או על שמירת ההיגיינה האישית בתנאי שדה. הרס"פ, לעומת זאת, היה תמיד חד וברור. המילים היו מסתננות מפיו בנימה שקטה ומפחידה, ולאחר כל משפט קצר מתח את שפתיו לצדדים, במין עווית חושפת שיניים. כומתה מצמר סרוק בצבע זית כהה, מהסוג שהיה מכונה "כומתה צרפתית", שהייתה שיא האופנה בבא"ח גולני בשנת 1970, הייתה מונחת בדיוק מושלם על ראשו, שוליה משוכים בחדות כלפי אוזן ימין וסמל חיל הרגלים על רקע אדום זקוף ומיושר על המצח בדיוק על קו האישון של עינו השמאלית. ההוראות שנתן היו חדות ומדויקות: מחקר בבוקר מסדר מ"פ. הפלוגה הזו תעשה מסדר מושלם, אפס ליקויים. בשעה שבע אפס אפס אתם מוכנים עם הנשק והמאהל והציוד. השמיכות על המיטות מתוחות כמו גומי, רצפת האוהל מקורצפת, נשק סטרילי, מחסניות מפורקות ומשומנות עדין, נעליים מבריקות כמו ראי ופרצוף חלק כמו כוס מגולח. מי שיקבל מסדר חוזר נשאר שבת.
כבר פנה ללכת, ומיד שב על עקבותיו. עוד דבר אחד, אמר, ויכולנו לשמוע בקולו התקיף דוק קל של לצון. עוזרי, אתה אחראי שהציפור עומד למסדר מושלם כמו חניך מצטיין פלוגתי, ואני סומך עלייך בעניין הזה, שלא יהיו הפתעות, ברור?
כן ה מ פ ק ד! ענה עזורי בחדווה בלתי מוסתרת.
נסיבות הגעתו לפלוגה של עזורי, אהרן בן דוד עזורי כפי שנהג להציג את עצמו בהתהדרות, היו קצת מסתוריות. סיפרו, ואולי זו הייתה שמועה שהפיץ בעצמו, שגדל במוסד לעבריינים צעירים, ממנו הורחק בסופו של דבר עקב עודף מנהיגות. הוא התרברב שסרסר בירושלים בעשר זונות, ושקצינת המבחן התאהבה בו ושכנעה את השופט לתת לו הזדמנות להשתקם כחייל קרבי בצה"ל. המפקדים התייחסו אליו ביותר מקורטוב של כבוד, ולא השפילו אותו כמונו. הוא היה קר רוח וקשוח אמיתי. פעם שובצתי אתו לשמירת לילה, ומיד בתחילת המשמרת הוא הוציא מכיסו חתיכת חשיש והחל לגלגל סיגריה (אז עוד לא קראו לזה ג׳וינט) תוך שהוא אומר לאט, בשקט ומבלי להביט כלל לעברי: אתה לא רואה כלום, חמוד. אתה יודע מה קורה למי שזורק מילה לא במקום על אהרן בן דוד עזורי, נכון? עזורי לא נוגע באף אחד. דברים קורים. שב בשקט, תירגע, אתה ילד טוב, תשמור טוב.
אריה בן דרור, "הציפור", היה קטן גוף, שמנמן ומגושם באופן מזעזע. פעם במסדר, הסמל שפיץ אמר לו: מה אתה חושב שאתה, ציפור דרור? דרור ציפור? אתה רוצה אולי לצייץ? אולי לבייץ? וכך נהיה "הציפור". על פניו היה מרוח חיוך מעט אווילי, זאת אומרת כאשר הוא לא בכה, אבל רוב הזמן הוא כן בכה. על כל מטלה הוא הגיב בחוסר אונים ובייאוש מוחלט. מדיו היו תמיד מרושלים, זיפי זקנו הדלילים היו בתוליים לגמרי, ונעליו השחוקות עד לובן עוררו התקף זעם של ממש אצל המ"כ. אבל כלום לא עזר. המיטה שלו נראתה כמו ערימת אשפה, והוא אפילו לא ניסה לפרק את רובה האף אן הגדול שלו, שכבר החל להחליד. הוא היה קוץ בתחת ושנאנו אותו. הוא היה חסר תועלת באופן מוחלט, ובגללו חטפנו מסדרים חוזרים. באחת השבתות הוריו הגיעו לביקור. אני זוכר שאמו הייתה אישה נאה ומטופחת. הם ישבו אתו על ספסל בין האקליפטוסים, ואימא בן דרור הוציאה מספריים קטנות וקצצה לו את ציפורני הידיים. כבר אי אפשר היה אפילו ללעוג לו.
עזורי סידר את הציוד שלו על המיטה בזריזות ובמיומנות, הטיל את משימת פירוק ושימון המחסניות על שני טירונים אחרים, ופנה לטפל בציפור.
הרגע הגדול שלך הגיע ציפור, הרגע שכל חייך הובילו אליו. הולכים להתגלח.
עזוב עזורי, אני לא יכול, אני לא אספיק, עוד לא סידרתי את מיטה, עוד לא פירקתי את הנשק.
בוא יא חרא, אתה עוד לא עשית כלום מה אתה מיילל. עכשיו אני מגלח אותך. חניך 'צטיין עאלק.
עזורי בחייך עזוב אותי. אני לא יכול.
בוא יא מפגר, אני לא אימא'לה אני הולך לעשות ממך חייל, אמר והחטיף לו קלות בעורפו. בוא יא זבל.
ציפור נשרך אחריו , רוטן ומוחה בקולו הבכייני. אחרי פחות מעשר דקות הם שבו צוהלים מהמקלחות. פניו של ציפור היו מגולחות, שרוטות ומדממות, והוא כולו מתרונן בעליזות : "כוס- מה-גולח, כוס מה-גולח", פיזם בקול תינוקי. איזה דביל, חשבתי. ומיד התיישב על מיטתו, וחזר לבהות בנו טורחים על המסדר במבט אומלל כמצפה לישועה.
תגיד, ציפור, יא מסריח, איך ההורים האלה שלך לא יכלו למצוא לך שם יותר מתאים? למה אריה? זו חיה אמיצה, חזקה. לא יכלו למצוא חיה שדומה לך? אולי שפן? אולי עכבר? יאללה עכברוש, עכשיו תפרק את הנשק ותתחיל לנקות.
עזוב אותי עזורי, אני לא יכול. אני מת. אני לא אספיק. אין לי סיכוי. בחייך.
תפסיק לילל יא אידיוט ותתחיל לפרק את הנשק, לפני שאני מגלח אותך עוד פעם, והפעם אני אחפור לך את הפרצוף עם את חפירה. שמעת שאני עכשיו אחראי עליך לא.
תעזוב אותי עזורי, אני לא יכול.
עזורי ניגש לציפור באיטיות, כרע לגובה הישיבה שלו, אחז בראשו בשתי ידיו, קירב את פניו למרחק נגיעה ואחר בשקט, כמעט בלחש, בטון רך מאד אתה מבין מתוק מה זה הכבוד של עזורי? עכשיו זה המסדר שלך. אין מצב שאתה מקלקל לי את השם, אנשים נעלמו על הרבה פחות. קם וסטר לו שוב בעורף. שתזכור שאצלי אין ויתורים. בפעם הבאה זה לא יהיה ליטופים כאלה.
עזורי אל תיגע בי. לא יכול ,לא יכול, יבב. עזוב אותי.
קום ותתחיל לעבוד יא כלב.
המיטה שלי הייתה סמוכה לזו של ציפור, והייתי טרוד מאד בהכנות למסדר. הסתבכתי קצת עם הטיפול בציוד, לקח לי הרבה זמן להדק בצורה תקנית את כיסוי ההסוואה על הקסדה ולפרק את המחסניות ופחדתי מאד ממסדר חוזר. חילופי הדברים בין ציפור לעזורי לא עניינו אותי. הכאפות נראו לי פחות או יותר מתאימות לרוח הפקודה של הרס"פ.
עזורי תעזוב אותי, אני אהרוג אותך.
באמת, יא עכבר? שמעתם, הציפור האידיוט והפחדן אמר שיהרוג את אהרן בן דוד עזורי. פחחח. תזיז את הפרצוף השמן שלך, יא עכבר.
ציפור קם, נטל את נשקו. במהירות בלתי צפויה ובמיומנות שלא שיערנו כלל שהייתה לו, הכניס מחסנית מלאה לבית הבליעה, דרך את הנשק ופתח ניצרה.
מבעד למסך האטום של שוויון הנפש המוחלט שחשתי כלפי המתרחש, הבליחה בראשי כמו הבזק הידיעה שבעוד עשירית השנייה יקרה האסון. הספקתי לחטוף מידו את הרובה, וציפור פרץ בבכי נוראי, קורע לב.
0 תגובות