הבוקר מתחיל  שוב בדיון הפנימי: זו  הזדמנות  לא רעה לנסות לגדל זקנקן. להשאיר  בתחילה זיפים אופנתיים, ואולי להמשיך ולעצב אותו בסגנון "הייזנברג".  אולי רק עד שאפשר יהיה לצאת החוצה. לגבר כמעט קשיש אין הרבה אופציות לשינויים, רק זה. הזיפים שלי האפירו, ואחרי  יומיים בלי גילוח אני אראה הרבה יותר זקן. ממש לא כדאי כעת להראות זקן לגילי. אומרים שבעוד  שבועיים יהיו כאן אלפי חולים ולא יהיו מספיק מכונות הנשמה, אסור לי להראות כמישהו שסביר שהרופאים יוותרו עליו. אני בוחש בקצף במברשת משיער גירית וטוען סכין חדש במכשיר הגילוח, שניהם מתנה מבני שחקר היטב את הנושא לפני שהזמין אותם עבורי במשלוח מיצרן בריטי איכותי במיוחד. אבי לימד אותי להתגלח. עניין בין דורי, כל הגילוח הזה. אני לא זוכר שלימדתי את בני, בדור הזה כבר לא נשאר לנו הרבה ללמד אותם. 

גילוח בימי קורונה. כנראה לא אפגוש אף אחד היום, אז זה כמו להתכונן לדייט עם עצמך. אנשים מתגלחים בכל מיני מצבים בלתי צפויים. גם חיילים נדרשים להתגלח במלחמה כחלק מחוויית הטיפוח, שמירת האיזון הביו-פסיכו-חברתי או איך שקוראים לזה. 

די בטוח, אני חושב,  שאבא התגלח לאורך כל המלחמה. הוא היה אסיר במחנה לעבודת כפייה, ראיתי פעם תמונה קבוצתית של כל האסירים וכולם נראים שם מגולחים. מוזר שלא שאלתי אותו על זה. אני לא תופס איך זה לא עניין אותי קודם. היו להם סכיני גילוח? תער? אני נזכר שבביקור במחנה ריכוז, אני לא בטוח איזה, מיידנק או אושוויץ,  הראו לנו  את צריף המחראות – מין  שוקת בטון מאורכת, עם שורת חורי ישיבה (או עמידה?). שם הרי אי אפשר היה להתגלח. ברעב, בזוהמה, עם הכינים, הבגדים הבלויים, העור המתוח על השלד המצומק – ובכל התמונות הכי  נוראיות,  אני די בטוח שתמיד כולם מגולחים. אבל איך זה יכול להיות? אולי הזקן הפסיק לצמוח להם? אולי הכריחו אותם? למה, לעזאזל, , כאשר עוד אפשר היה לשאול, זה בכלל לא עלה בדעתי? ואיך זה שהיום אף אחד בכלל לא יודע להגיד?  ותוך כדי זה החלום פורץ לזיכרון.  אני נקלע לחצרו של בית ספר גדול, תיכון, התלמידים בתלבושת אחידה בחולצת תכלת בהירה. גם אני בחולצת תכלת, אחרת, של מבוגר מכובד. נקלעתי לחצר הזאת כי הייתי צריך ליטול ידיים, זה היה עניין די דחוף, נכנסתי לחדר השירותים ופתחתי ברז, ורק אז הבחנתי שכל הקירות מטונפים ממש , הילדים האלה  מרחו שם צואה בכל מקום, לא הצלחתי לא לגעת בזה, הייתי מוכרח, זה נמצא בידיות וברצפה ואני דורך בזה כי אי אפשר אחרת לצאת משם  וזה מטנף את חולצת התכלת שלי, ממש כתמי חרא על החזה, וזה מסריח נורא. אני נס החוצה, וסביבי המון תלמידים, ונערות מצחקקות,  אני חייב להגיע מהר למכונית, יש לי שם מגבוני חיטוי. אני עובר עשרות מטרים בריחוף, אני עף בגובה נמוך ורגלי לא נוגעות בקרקע, חולצתי המטונפת פתוחה, הריח מתנדף במשב הרוח הקל של הריחוף ואני כבר לא כל כך מגעיל את הילדים ואת עצמי.  

הסבון הטבעי האמיתי והמופלא של דר' ברונר בריח עץ הסנדל ויסמין, מיוצר במפעל בקליפורניה. אני לא יודע איך הוא מיוצר, מהם תנאי העבודה של העובדים במפעל, כמה מהם עומדים לחלות או למות, והאם יטילו עליהם סגר מוחלט וממושך. בינתיים הוא ממשיך להגיע לכאן באניות מכולה ענקיות. אני שוטף אותו במים חמים מאד, מתענג על ריחו, מיטהר מחלומות רעים.