"זה לא במקרה שנפגשנו", אמר לי חיים דותן, ארכיטקט ומשורר. זה היה מיד לאחר שציינתי שאני מעוניין לחקור לעומק את מוטיב הקנאה. עד אז,  שוחחנו בעיקר על סין. דותן הציף בקסם רך ואוורירי.  הוא דיבר על לאו דזה כאילו פגש אותו בשבוע שעבר בכנס משוררים.  הציטוטים מספר הדאו דה דזינג קלחו  בשטף מסחרר.  הוא דיבר על היופי המצוי בכל מקום ובכל אדם, על אהבה ועל  היעוד שמצא בחיים, לעשות טוב.  שאלתי אותו כיצד ומדוע בחר להיות ארכיטקט,  והוא התמסר ברצון לשאלה וסיפר את גלגולי חייו, משכונת מקור ברוך בירושלים לרקדן ג'אז ומשם ללימודי אדריכלות, וקצת קיטר על כך שהמקצוע מייגע אותו, עם כל הבירוקרטיה והחלקים המשעממים והבלתי יצירתיים שמוכרחים לעשות במשרד ובעיריות  ובעוד מקומות שלא מעוררים שום השראה. כמובן  שהוא יודע שגשר הזכוכית שהוא בנה בז'אנג ג'יאג'י בחבל יונאן הוא יצירת מופת, ושהוא דמות כל כך מפורסמת בסין שאנשים מזהים אותו ברחוב בשנגחאי ומבקשים להצטלם איתו בסלפי. בקיצור, היה מלא בתובנות חיים עמוקות ובאהבה בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. קצת הצטערתי שלאהיו לי דברים כאלה  מעניינים  לספר עלי, כי מי אני סך הכל.  "הבנתי מי אני", אמר לפני שנפרדנו ואף התחבקנו . "אני גשר של זכוכית. גשר בין סינים ויהודים, גשר בין האדם והטבע, גשר בין הרים. זה תפקידי בחיים, גשר שעושה טוב".  

לעשות טוב. אני לא יודע לבנות בניינים יפים וגשרי זכוכית. אפילו קופסה קטנה מקרטון אני בקושי מסוגל להרכיב. אתמול נתתי הרצאה  בכנס של בית החולים על חמלה ואופטימיות, ועכשיו אני חושב איזה מקצוע אומלל בחרתי לי. כמה חרא, להיות כל יום עם כל הסבל הזה שלא הולך לשום מקום.

הכנס השנתי של בית החולים התקיים בחיפה, בשני מחזורים. אני התכבדתי, לרגל פרישתי לגימלאות, לשאת את ההרצאה המרכזית. התלבטתי מאד על מה לדבר, אחרי ככלות הכל זו הפעם האחרונה שלי. מזמן לא הייתי בחיפה, והחלטתי שבדרך אבקר בקבר של מורן. לא הייתי בלוויה שלה, למרות שאמרתי לה שאהיה, וזה מאד שימח אותה. אז בכל זאת לא תשנא אותי שאני הולכת למות? שאלה.  אבל אי אפשר היה  לדעת שבדיוק באותו יום אאבד עוד מישהו מאד קרוב והלוויות התקיימו באותה שעה ממש. ואחר כך באו עוד תלאות ודאגות, וחלפה שנה. נשאר מין חוב כזה.

זכרתי שנקברה במושב הבונים. הגעתי לשם לפנות ערב. המקום לא מסומן בשום מפה, ולאחר שכמעט נואשתי גליתי שהכניסה היא בכלל ממושב עין אילה. בית העלמין הקטנטן, לא יותר משלושים או ארבעים קברים,  נמצא על גבעה קטנה ונעימה, משקיף לשדה וים. בכל זאת, חשבתי, את הבחירה הזו שלה אני יכול להעריך. היא סיפרה לי על הביקורים  המקדימים שערכה במקום, והיא שמחה שהוא יפה ולרוחה, ואני אמרתי שאני מצטער אבל אני לא יכול לשמוח שהיא הולכת למות. וכרגיל היא כעסה והתאכזבה ואמרה שאם אני לא מבין את הרצון שלה להפסיק לסבול אני לא אוהב אותה.

חיפשתי את הקבר בשורה הראשונה הפונה לים, ואחר כך בשורה שלפניו, ואחר בעוד אחת ועוד אחת, ולבסוף עברתי את כל הקברים עד האחרון שבהם ולא מצאתי.  היה כמעט אור אחרון. עברתי שוב על פני כל הקברים, ואחר כך פעם שלישית. כלום. הערב כבר יורד. משהו אפל וכבד ומאיים עולה ומציף אותי. אין נפש חיה, בדידות מוחלטת. גם הטלפון שבק חיים. אני בחושך עם הקברים הזרים האלו.  אני חוזר למכונית, מתניע, נושם לאט. לא היה בי די כוח להחזיק  אותה בחיים, ועכשיו  היא מתה ואני לא מוצא אותה. כמה אפשר עוד לסבול את אוזלת היד הזו?

לאחר שבועיים נסעתי שוב לחיפה, וכבר ידעתי שהמדובר בקיבוץ החותרים ולא במושב הבונים. זכרתי גם שעשיתי כבר את אותה הטעות  עוד כשסיפרה לי, ואני יכול לשמוע את קולה הנוזף בי בטון ילדותי, "אמרתי לך  אלף פעמים ואתה שוב לא מקשיב". ואני: "נכון, ולא צריך להיות חכם גדול כדי להבין למה".

שמחתי לראות שהקבר מאד מטופח. על אבן גדולה ובלתי מסותתת כתוב שמה הפרטי בלבד. עמדתי שם קצת, וחשבתי על חייה שדילגו בין תהומות איומים של כאב וייאוש וכמיהות אבודות. נזכרתי ברגעים שונים, בטלטלות של תקווה ואכזבה. זכרתי כשנאחזה בי, ובעיקר חשבתי על הסוף, כשנשמטה ונפלה.

ולא היה שם גשר.